יובל רצתה זריחה. מתקופתי בפארן זכרתי מוצב נטוש המשקיף לירדן ממש קרוב למושב. קמנו מוקדם, ארזנו ויצאנו למוצב הנטוש. השמש איחרה לבוא. עננות כבדה מעל הרי אדום. כזו שלא הופכת את הזריחה ליפה יותר אלא רק גורעת. השמש נזכרה לצאת סביב השעה 7:15 שאנחנו מחכים לה שעה שלמה. לפחות נהננו ממדורה וחברה טובה. משם התגלגלנו לתמנע.
פארק תמנע הידוע זה אתר בן אלפי שנים שהתגלו בו שאריות של חיים יומיומיים, פולחניים ומסחריים. היינו במתחם ה"פטריה" שם בתקופת הפרעונים במצריים כבר כרו נחושת. דבר מעניין נוסף לדעת על תמנע הוא שקיים אתר מקביל לכריית נחושת בצידו השני של נחל הערבה (השבר הסורי-אפריקאי). הוא נקרא "פונון" בירדן. לפני המון זמן הם היו ממש שכנים אבל היום, בגלל התזוזה הטקטונית, פונון נמצאת במרחק של לא פחות מ100 ק"מ צפונית לתמנע (על הקו של עין יהב). איזה עולם!
מתמנע נסענו לאילת, אספנו את עדי. הלכנו לאכול צהריים. הם המשיכו לדרכם ואנחנו (עדי ואני) נסענו לבאר אורה להתארח אצל אופיר. המדריכה שמסתבר שאני מכיר מהתיכון.
סוף שבוע של מנוחה. קצת הסתובבנו. בחמישי שלושתינו צללנו לשיחות עומק. בשישי עדי ואני קמנו בנחת וקיבלנו את השבת על מצפה שמעל הישוב עם גיטרה שירי שבת ושירים יומומיים. בערב נסענו לאכול במסעדה אילתית וחזרנו לבאר אורה.
תנחשו מה? גם עדי רצתה זריחה. אין אתגר בלגרום לי לקום מוקדם ולהנות מהשמש. הפעם השמש הפתיעה לטובה. ענן אחד הסתיר אותה והיא שלחה קניה מסביבו והכתימה בצהוב את קצבותיו. חזרנו לישון כי לקום מוקדם לא מסתדר עם מנוחה. קמנו לאיטנו, אכלנו התארגנו ויצאנו לים. שקיעה משגעת, היינו בעננים. הים נעים, בחוץ קר. אחרי שמתנגבים הכל בסדר. הורדתי אותה בנמל התעופה וחזרתי לבאר אורה ללילה אחרון לפני שבוע עמוס.
נגמרו להם שבועיים בערבה. לא סתם הגעתי אליה כשהרכב התקיל אותי. יש אוויר אחר בערבה, אנשים מאירי פנים ופותחי דלתות. אחרי הטלטלה עם הרכב הרגשתי שאני צריך להגיע למרחב מוכר יחסית ולהעזר באנשים שמכירים אותי ורוצים בטובתי. מסכם את השבועיים האלה בהודיה והתרגשות לקראת הבאות. עם טעם ותיאבון לעוד. המרחבים, השמש, המקומות הנסתרים. יש עוד לגלות, עוד המון. אבל כל החיים עוד לפניינו, וזה כאן, מתחת לאף בסופו של דבר. אז היד עוד נטויה והכל עניין של זמן.
מה טלטל אותי בזמן הזה? אז קודם כל הרכב. אבל אחרכך ובעיקר, כמו שבטח הבנתם (עם הגעתם על כאן) צלקות המדבר אשר בנחל צין. לכן הוספתי את סימן השאלה בראש הפוסט הקודם. אבל אם תקראו את הפוסט של יורם חמו, תופתעו לגלות שהמצב לא כזה נורא. זה מה שאני גיליתי בסוף השבועיים האלה (למעשה בדיוק ביום ראשון שאחרי).
בכל אופן, מתרגש לבאות. לפנינו הרי אילת ואילת עצמה. לקראת סוף השבוע אעלה כבר למצפה ואנשיך לנדוד בהר הנגב.
תודה לך ערבה יקרה. ביי בינתיים.
