הממלכה הנסתרת של גבול מצרים. חלק ב'.

שישי: בבוקר קמנו ודורקה החליט שעדיף שיחזור הביתה לנוח ולהתאושש מההתקררות ולחזור עם כוחות מחודשים. מהר קיפלנו את כל הציוד כדי שיגיע לאוטובוס בזמן. כשיצאנו מהשטח חיפשתי את הטלפון שלי. הבנתי שהוא איננו ושכנראה דרסתי אותו. ואכן כך היה. חזרנו לחניון ומצאתי אותו דרוס. החלטנו (רמון ואני) לרדת לאילת, להוריד את דור בתחנת אוטובוס נוחה ולקנות טלפון חדש. התחדשתי. עלינו צפונה אחרי תדלוק ביציאה מהעיר. נכנסנו למישורים האינסופיים ליד שיזפון. מהר מאד מצאנו עצמינו במוזיאון שיטים שקשה לתאר את מימדיו ועוצמתו. שיטים בכל הגדלים, בכל הצורות, מכל המינים. חיים ושכבר אינם. פגיעות השיטפון העוצמתי בעצים ובשורשיהם. עצרנו לקפה בצומת שבילים ולפתע נהימות רכבים נשמעות ומפרות את השקט התהומי. הגיעה קבוצת ג'יפאים שנקראת ג'יפ-רון. הם התלהבו מהרעיון שלי וגם מהמטבח. הצטרפנו אליהם לשארית היום. בהמשך היה מעלה ג'יפים מורכב ובשביל לא לעקב את הקבוצה ויתרתי על נסיונות הוכחה שהרכב ואני מסוגלים והשתמשנו בכננת של אחד הרכבים בקבוצה. בהמשך עלינו להר צניפים וממש על הכיפה בצבץ לו שיח קטנטן אך ירוק טרי. כאילו שאין קשר בינו לבין המדבר. ביררתי אודות השיח אצל דר' חיים מויאל, המקצוען הנדיב. הוא בישר: תאומי שבת. כך רגע לפני שבת המלכה הטבע שלח לנו תזכורת. הם דהרו ובאיזשהו שלב הבנתי שהקצב לא נעים לי. החלטנו לפרוש מהקבוצה בתקווה לפגוש אותם בחניון הלילה. עצרנו בגב צניפים (ריק אבל יפייפה). רגע לפני שהשמש שקעה נכנסנו לרכב ורצינו להתחיל נסיעה לכיוון חניון הלילה שנמצא ק"מ בודדים מהגב. אבל, צ'ולה החליטה שלא- עוד לא סוף היום והיא נעלמה לנו בתוך סבך הנחל. בסוף היא הגיעה. הגענו לחניון בחושך וקבוצת הג'יפאים המשיכו לחניון אחר שהיה קרוב אך בגלל החושך הסתפקנו בללון לבד והתמקמנו במהירות. פוייקה שהתבשל שלוש שעות. זו הייתה סעודת השבת שלנו. עם שיחה טובה ליד המדורה היום נגמר שמחים ועייפים.

בשבת קמנו מוקדם כדי להספיק את היום. יצאנו קצת אחרי אור ראשון לכיוון הקניון הלבן. ראינו את הטבע מתעורר. פראים, צבאים, ארנבת, זריחה משגעת, רוח צוננת (ומצננת). מראה שראוי שאחזור עליו. כנראה שבגלל העפיפות התבלבלנו שנינו ועלינו על השביל לכיוון הלא נכון. כך יצא שבמקום לפתוח את היום בנסיעה על האדום צפון מערב, התקדמנו מזרחה… הסתובבנו ברגע שהבנו שהשמש לא אמורה לסנוור כי היא אמורה להיות בגבינו. הנסיעה הייתה טובה ונעימה. 88 FM  קולט גם בערבות הצחיחות של הנחלים הגדולים. הגענו לקניון הלבן. 9:30 טבילה. קור פלצים. אבל ההתרגשות… מים באמצע המדבר. העיצוב הארכיטקטוני האלוהי ובחירת הצבעים. כל כך הרבה זמן רציתי להיות שם. קפואים יצאנו משם מתייבשים בשמש המחבקת ומתפנקים על כוס תה מרווה מהטרמו. משם להר כרכום, חבר של רמון ובת זוגתו יחכו לנו שם ונעלה יחד להר. התלבטנו אם לסוע דרך כביש עשר או דרך 'מעלה דלעת', קראנו על המעלה ב'עמוד ענן' וניסינו לאמוד את המרחקים ונוחות הדרכים. החלנו ללכת דרך המעלה, לחסוך זמן ואנרגיות ואכן כך היה. המעלה היה יותר מאתגר משהיה כתוב בעמוד ענן אבל עביר לחלוטין עם כמה אבנים ונסיונות. בראש המעלה עמדה קבוצה שצפתה על טיפוס המעלה כעל משחק כדורגל… במחשבה שניה אני יכול להבין למה האנדרנלין הזה עושה טוב לאנשים.. אבל עדיין לא לגמרי נוח לי איתו. הגענו להר כרכום ומסתבר שחיכתה לנו שם ארוחת בוקר מפנקת (כבר 12 בצהריים) ולא רק זוג החברים היו אלא גם חברים של חברים! וגבינות עיזים מלכיש ומרמת הגולן. לא צריך יותר מזה.
עלינו להר והחברים כולם מיהרו למרכז. אנחנו רצינו למצות את ההר ולכן נפרדו דרכינו. רמון ואני נשארנו על ההר ושאר החברים ירדו ונסעו לדרכם. הסתובבנו והסתכלנו בסקרנות. חיפשנו את הסנה הבוער בכל מני מקומות שאנשים שונים שלחו אותנו.. לא מצאנו לצערי, נאבדנו בתוך כל הקונספירציות. ירדנו מההר מעט באיחור וכך גם נכנסו לכביש עשר אחרי השעה שהצבא הגדיר. ניסינו את מזלינו אך השערים ננעלו עלינו בהר שגיא. ישבנו וחיכינו לאישור מח"ט. יש איזה עננה שעוטפת אותך כל פעם שדבר רע קורה: בסדר, הכל בסדר.. זה חלק מהדרך.. חלק מהמסע. ואני עושה שריר ובולע רוק. לאחר שעה וחצי של המתנה קיבלנו בשורה שאין אפשרות לעבור היום מהר שגיא למצפה רמון (שם רמון החנה את רכבו) והציעו לנו החיילים הנחמדים שתי אפשרויות: אתם מוזמנים להעביר את הלילה על ההר ולצאת לדרך על הבוקר עם פתיחת השערים… או לסוע דרומה ולצאת מלב המדבר דרך כביש 12 בואכה אילת.

שיקולי עבודה הביאו את רמון לקבל החלטה ויצאנו לדרך. כנראה שהצבא לא מנהל רשת עדכונים כי במהלך הנסיעה בכביש 10 שני האמרים צבאיים עצרו אותנו, בזמנים אחרים, בדריכות רבה שמא אנחנו מבריחים (אפילו אחד מהם כיוון עלי נשק). החיילים עשו את עבודתם, אבל חבל שאין רשת עדכונים.. אותה עננה ממשיכה לחוג מעל ראשי, הרוק עוד מעט נגמר ולא יהיה מה לבלוע.
יצאנו בשעה טובה מהכביש. כביש 12 מזרחה. חצי שעה לכביש 40 בצומת שיזפון. עייפים, מתים לסיים את היום. בגלל שהנסיעה לא עתידה להסתיים בקרוב, עצרנו לאכול משהו בצומת שיזפון. לחם וממרחים. הנה אני מבחין בשמן מכונות שנשפך על הגלגל האחורי. אוי ואבוי. עושה טלפונים, מברר… מחזיר שמן בדיפרנציאל. "אתה יכול לסוע עם זה 20 ק"מ, אתה יכול לסוע עם זה גם 100, ויכול להיות שאמצע המכתש תתחיל לשמוע רעשים. בכל מקרה של רעשים תעצור מיד ותזמין גרר". לא סיפרתי, אבל המוסכניק שטיפלתי אצלו בשנה שהתגוררתי בפארן גר בשחרות. רבע שעה מהמקום בו נעצרו הגלגלים. "לא תודה" אמרתי לו, "אני מחר על הבוקר אניח את הרכב אצלך". רמון המשיך צפונה בטרמפים ואני התקדמתי לכיוון שחרות.

נגמר הרוק לבלוע. היה לי קשה לחייך ליום הזה. שאב לי את כל הכוחות, אבל חזק בדרכי. הלכתי לישון עצוב. מחר יום חדש, שבוע חדש. אגיע לערבה מקום נעים, חם ועוטף, נצבור כוחות ונמשיך האלה.

עד כאן בינתיים. על השבוע שבא עלינו לטובה אספר בהמשך.
ביי בינתיים