השבוע הגיע לגסטהאוס אורח בשם אלעד והתיידדנו. ביום רביעי אחר צהריים נסענו לגב ימין, בערך 20 דק נסיעה בירוחם לכיוון שום מקום בלב המדבר בין המכתש הגדול לקטן. חונים את הרכב וממשיכים ברגל כעשרים דקות עד בריכת מים יפיפייה. אני בדרך כלל נמנע מלהשאיר את הרכב באמצע המדבר ונוסע למעיינות שבהם יש קשר עין עם החניה או נוסע בטרמפים. יש הרבה מי שהיה רוצה לקחת את הרכב לעצמו בלי רשות…

משהו גרם לי להשאיר את הרכב וללכת על אף הדאגה. כשהגענו לגב, אמרתי לאלעד שאני בלחץ וממהר לחזור לרכב, אטבול את הגוף ואחזור. "אחכה לך שתחזור" אמרתי, "אני לא ממהר לשום מקום". אלעד באמת החליט להשאר בגב עוד קצת ולחזור בנחת.
כשראיתי את הרכב מרחוק נרגעתי. האטתי קצב, צולה איתי והשמש שוקעת, הכל בסדר. הגעתי לרכב, הנחתי את הדברים ונתתי לה לשתות.. מרחוק אני רואה קבוצת רכבים חונים במן צורת ח' כדי להתמודד עם רוח המערבית המצליפה של השעות האלו.
הלכתי לקשקש עם הקבוצה ההיא עד שאלעד יגיע. ככל שאני מתקרב אני רואה שטיחים בדואיים. הבנתי שבאו כמה חבר'ה לשבור את הצום יחד. "אהלן" אני אומר,"קיף חאלק? באתי להגיד לכם רמאדן כרים" (מאזן איוב, שפגשתי בשפרעם לימד אותי קצת מחוקי המשחק ושינה לי את החשיבה).

אחרי דקה כבר התיישבתי איתם סביב למדורה, התרגשתי. האמת? חלמתי לנכוח בסיטואציה כזו. דיברנו על הרמאדן, על הכפר שלהם, ירושלים שלי ועל ירוחם. בדיוק שנגמרו שיחות החולין אלעד התקשר אלי, הוא לא הבין איפה אני. קמתי להפרד מהם ואז קיבלנו הזמנה להצטרף לארוחה שלהם. ממאזן למדתי שאם קיבלת הזמנה כנראה שבאמת התכוונו להזמין אותך. ולא רק רצו לנהוג בנימוס, כמו שאצלנו ניתן לחשוב.
חייכתי, ראיתי שאלעד בדרכו אלינו והתיישבתי שוב. הוא הגיע מנותק מהסיטואציה, הסברתי לו שקיבלנו הזמנה והוא התיישב.
הג'יפים היו מאובזרים. בשר מטובל היטב הותך על הפלנצ'ה וריחו התמזג עם ריח הגחלים הלוחשות. נעשתי צמא אבל לא הרגשתי בנוח לבקש את אחד הבקבוקים.
רק לאחר מכן נפל לי ההאסימון שהם בצום מתמשך ונדהמתי. ימים חמים מאד! כששאלתי הם אמרו שאחרי שלושה ימים קשים מאד הגוף מתרגל והימים עוברים בלי בעיה. "הגוף נעשה עייף בשעות הצהריים אבל הראש עובד" אמר אחד מהם, מכונאי, מתחיל לעבוד בשש ובחצות חוזר הביתה. אחד אחר סיפר שהוא מפעיל באגר בים המלח והתעכבתי איתו על איך הוא צולח את ה40 מעלות של ים המוות בלי מים…
היה כיף, הרגיש כאילו הרעב באמת לא משפיע על התודעה והמצברוח. בניגוד אלי לקראת סוף יום כיפור..
סידרו במגשים, הוציאו מעט סלטים, פיתות.
דממה.
שוב האסימון נפל. איזה שקט נעים. רבע שעה של התענגות דוממת והם חזרו לקשקש ולצחוק.

שתינו תה, שמענו סיפורים על מה היה כאן פעם (איך הם היו משנעים מים לפני דימונה ומאיפה), אורחות החיים בכפר, צבא ויחסים משתנים לדת. צ'ולה נבחה על שועלים מעת לעת.
כל כך רציתי לסעוד פה בדרום עם בדואים בסוף יום של רמאדן. בכנות אגיד שמחסומים תרבותיים מנעו ממני לגשת וליזום, וכשכן הזדמן לי, איכשהו היו לי תרוצים טובים מדי…
עד הרגע הזה. הרגע בו הדרכים הפגישו אותי עם החלום ושמטו מתחתיי כל תירוץ או סיבה טובה ככל שתהיה. החלום הוגש על מגש כסף ואני השכלתי, למזלי, לאכול ממנו בתיאבון רב.
היה טעים.

תגובה אחת