ביום ראשון הגעתי ל"מטי&רוני הוסטל" יחד עם שלושה חברים מהישוב. עסק משפחתי צנוע. בפנים יש קמין, בחוץ יש קמין. אווירה טובה ותיירים שבאים והולכים.
מתנדב בהוסטל אדם שהשתחרר לפני מספר חודשים מבית חולים אחרי 3 שנים של עניינים רפואיים. שירת ביחידה של משמר הגבול ובצוק איתן התפוצצו עליו שני מטענים. פניו מצולקות וגופו היה צריך לעבור שיקום ארוך כדי לחזור לתפקד. כמה עוצמות אדם צריך כדי לנצח מציאות כזו? אפשר לכמת את זה? והנה זה קרה ואתה מבין שיושב מולך בן אדם צנוע וטוב לב שרק אומר תודה.
הוא בן לאבא בדואי ולאמא יהודייה. גדל והתחנך בעיר יהודית. קשור מאד למשפחות שלו, היהודית והבדואית. שולף הגיגים מהתנ"ך בלי להתבלבל. הוא מהאנשים ששומעים עליהם רק בסיפורים… או פוגשים בהוסטלים.
שיחות ארוכות לתוך הלילה. היחס של המדינה לבדואים, השר ארדן, טובא זנגרייה (ישוב בדואי בצפון שעמד בדילמה והחליט להצטרף ליהודים במאבקם על הארץ), כמובן צוק איתן וסיפור השיקום, ועוד.
למחרת כשחזרנו מיומינו, התיישבתי קצת עם מטי, בעלת ההוסטל, ושמעתי סיפורים על הקמת המקום, ההחלטה לעבור למצפה, תגובת הילדים להחלטה הזו ועוד ועוד..
הסיפור התחיל בכלל כשהם נתקעו עם הרכב בדרכם חזרה מהדרום לביתם אשר במרכז. מטי ורוני (בעלה) שלחו את הילדים באוטובוס הביתה יחד עם סבתם והם חיכו לגרר כאן מצפה רמון. הסתובבו בזמן ההמתנה והתאהבו במקום. פנו לסוכן נדל"ן מקומי ואמרו לו שהם רוצים להתמקם "מבחינתינו מחר". הוא הבהיר להם שהם לא הראשונים שמתאהבים ברגע, "חכו שבועיים, תתבשלו על זה, ואם עדיין תרצו להגיע- צרו קשר"
וכך היה, הם חיכו שבועיים "לא רגע יותר משבועיים", היא אומרת, ומהר מאד מצאו את עצמם בביתם החדש שבלב המדבר. "תגובתם של הילדים הייתה בהתאם לגילם ולחיים שעיצבו לעצמם באור-יהודה". הגדולה שונאת את מצפה והקטן ילד של מדבר בלי עוררין.
הרעיון להקמת ההוסטל עלה כשהם אירחו אצלם בבית שינשינים (פעילי שנת שרות) שהם אימצו בביתם הקודם לאורך השנים. היו אוכלים אצלם, מבלים ולפעמים לוקחים חלק בבית. מטי ורוני היו בשבילם כתף בכל השנה הזו. שבע קומונות בזו אחר זו. והם הזמינו את כולם להתארח, היה צפוף. אחד החבר'ה שאל: תגידי מה דעתך על הוסטל?
השאר הסטוריה. השינשינים היו פעילים גם בהקמת המקום. נפלא.
מקום נהדר והאווירה נעימה.
דרך התיירות נפתח לי חלון הצצה לחיים במצפה וסיפורים של אנשים בדרך. אני מבסוט.
2 תגובות
אני כל כך אוהבת את מצפה…. לפני המון שנים כשהיית גור קטן, יצאנו לטיול משפחתי למצפה. רונה, שהיתה בת 5 ב בערך , לקחה אחריות לארגן לנו את הבגדים. לכל המשפחה. כן? היא לא ארזה תחתונים לאף אחד במשפחה וכשהגענו למצפה והבנתי שיש בעייה, רצתי לסופר לקנות תחתונים. לא מצאתי תחתון אחד במצפה.הסתדרנו…. אז החלטתי שאני במצפה לא אגור. אני הבנתי שאני צריכה לא רק חניה לאוטו , אלא גם תחתונים.
מצויין! סיפור למסגר ולתלות על הקיר