הדרכים מזמנות לי מפגשים מקריים לחלוטין מסקרנים ומסתוריים. סגנון המפגש משתנה בהתאם לנסיבות שלו: לשעה, מיקום כמות ואופי האנשים.
מפגשים מהסוג הזה מרגשים אותי בגלל המשחק האנרגטי בין הנוכחים. בשיחות גישוש מנסים להבין מי עומד מולינו.
כשהנוכחים מרגישים בנוח והמשחק האנרגטי צלח, הסכר נפרץ ולבבות נפתחים.
סיפוריי חיים, פילוסופיות וחוויות דרכים, אלה שלושה דברים שאפשר לדבר עליהם בלי סוף. מפליאה אותי תחושת ההתעלות שרווחת בין הצדדים אחרי שירדנו זה לדעתו של זה, בין אם בהסכמה ובין אם לאו.
בסוף המפגש הארעי העתיד נחרץ: האם זו הייתה פגישה קצרה ותשמר בזיכרון? האם נשמור על קשר באיזשהי דרך? לדוגמא, אישה יקרה שפגשתי במעיין עין ג'ונס הזמינה אותי להתארח אצלה בסוף שיחה קצרה אך נעימה מאד.
דוגמא נוספת מצויה בסיפור על נווד אחד שפגשתי על הכרמל, בחניון לילה שהגענו אליו בחושך. באותו הערב הצטרף אלי איתי, חבר קרוב. אורות הרכב הראו לנו ג'יפ וכלבה שנבחה עלינו בפראות. לא ידענו מי ברכב ואם ישמחו לקראתינו, לכן התחלנו להתארגן ללילה בלי להפריע. כעבור מספר רגעים ניגש אלינו אדם בשנות ה-50 לחייו, גבוהה עם זקן לא מטופח. ביקש סליחה על הכלבה שנובחת ושאל מאין אנחנו באים.
הנה שיחת גישוש מתחילה וכעבור דקות ספורות בקבוקי בירה נפתחו והמדורה נדלקה. הוא נודד עם ג'יפ וכלבה, כל לילה ישן במקום אחר. לרוב בכרמל וברמות מנשה. לפעמים מתרחק אבל בגדול שוכר דירה באחד הקיבוצים באיזור, היא מהווה לו בעיקר בסיס לוגיסטי. כבר עשור הוא בדרכים, מברך על כל רגע ונהנה מהטבע.
אכלנו יחד ודיברנו שעות ארוכות בלי לשים לב לזמן שעבר. עיקר השיחה סבה בנושא המסע שלי וחוויותיו. הוא אמר שאני אדם מיוחד והחמיא לי מאד. עלו לי אין סוף שאלות! רציתי להבין מה הסיפור שלו: למה יצא לנדודים? אם יש לו ילדים? האם הוא נפלט מהחברה בעל כורחו או אם בחר בכך?
מספר פעמים ניסיתי להטות את נושא השיחה אליו בלי הצלחה. לקראת חצות שאלתי בישירות: "תגיד, מה הסיפור שלך? איך גדלת? איך ולמה אתה כאן היום?"
"בשביל לספר את הסיפור שלי נצטרך להתחיל בסיפורם של הוריי", הוא אומר. וסיפר עליהם ועל הילדות בחיפה. עוד בטרם הגענו לשנות הצבא שלו, התחיל לנקר וקם למיטתו.
איתי ואני נשארנו מתוסכלים עם שאלות שנותרו ללא מענה. קצוות מידע ותפיסות עולם השאירו רושם והסעירו את הרגש והמחשבה. בוקר למחרת שתינו קפה יחד והוא פנה לדרכו. לא החלפנו מספרים ולא נפגש אלא במקרה.
בלכתו תהינו ביחד, איתי ואני, בנינו פרסונה של בן אדם שבנויה על קצוות מידע ושברי מילים שהוא אמר.
שילוב הפרטים שבהם בחר להציג את עצמו ואלה שהשלמנו בעצמינו, יצרו את הפרסונה שאותה נזכור. מפגשים אקראיים זה אחד הדברים המבורכים שקורים בדרכים. כשאתה יוצא החוצה ומטיב עם הזולת, השיחות מעמיקות עד שכבר כמעט לא זרים, אז נפרדים לשלום והספקות והזכרונות נשארים.
אלה דברים, שלא היו קורים לולא הייתי יוצא למסע.
תגובה אחת