רציתי לבקר בחוות בודדים. ככה הגעתי לאבישי ול"חווה הדקלים". אבישי קיבל את פני בנועם, הציג לי את הצימר שסידר עבורי והתפנה לענייניו. כשהתמקמתי הצטרפתי וזכיתי להיות נוכח ל"יום בחיי חוואי".
באופן טבעי אני נמשך לסיפורי נדודים ומתעניין בהם, שכן בתקופה הזו אני מרגיש נווד במידת מה. איך הם עושים את זה? לשם מה? אלה ועוד שאלות רבות הובילו אותי להסתקרן
הנבטים. המדבר מלא בתלים ומצודות נבטיות. ואנחנו, תמיד אמרו לנו בבית הספר ובתנועה שהנבטים היו עם נודד וסוחר. מצד שני, הערים הנבטיות בנגב מעידות אחרת, שהרי נוודים לא צריכים ערי
האדם המודרני ידוע בחוסר השקט ובריבוי המשימות. ריצה מתמדת מנסה ליצור איזשהו איזון בין פרנסה, משפחה, פנאי או כל דבר אחר. הימים חולפים, הילדים גדלים ואיתם ההורים, אפשר לראות שיש
פעם שאלתם את עצמכם מי זה השומרוני הזה? ולמה הוא כל כך טוב? על הכביש שבין ירושלים לים המלח יש שלט חום (המציין נקודת עניין) שמורה על כניסה לאתר שנקרא
בחירות. ככל שהימים עוברים מוזרקים יותר רעלים לרשת. ברדיו הפרשנים מנסים לעמוד בקצב. מעל כולם מרחפת עננה שחורה. ׳מה יקרה אם׳? חברי המחנה האחד חוששים לסיום כהונתו, חברי המחנה השני
בשבוע שעבר טיילתי עם משפחת ורד מירוחם באיזור הר ערקוב ונדהמתי לראות את הטראסות החקלאיות הקדומות. בהמשך הדרך ראיתי שטחים מעובדים על בסיס טראסות קדומות. לא פעם אפשר לראות במפה
קבלת פנים: כשהגעתי חיפשתי סופר-פארם. לא מצאתי. גם לא מרכז מסחרי עשיר עם רשתות כמו שרואים בכניסה להרבה ערים בארץ "ביג" או משהו בסגנון. לא מצאתי. ——— אי שם בלב
השבועות האחרונים היו לי אינטנסיביים מאד. עשיתי איזונים לא טובים והלקתי את עצמי עצמי. תמיד הרגשתי חוסר. מרגיש כמו טובע בין משימות ויעדים, שרובם אמנם קשורים אלי ולשאיפותיי אבל ברור
ביום ראשון הגעתי ל"מטי&רוני הוסטל" יחד עם שלושה חברים מהישוב. עסק משפחתי צנוע. בפנים יש קמין, בחוץ יש קמין. אווירה טובה ותיירים שבאים והולכים. מתנדב בהוסטל אדם שהשתחרר לפני מספר
כדי להישאר מעודכנים בכל האירועים החמים הרשמו כאן!