הבלוג של איקו

השבוע הגיע לגסטהאוס אורח בשם אלעד והתיידדנו. ביום רביעי אחר צהריים נסענו לגב ימין, בערך 20 דק נסיעה בירוחם לכיוון שום מקום בלב המדבר בין המכתש הגדול לקטן. חונים את

את הטיול בחרתי לעשות עם טנדר ישן, עם כלבה צעירה ושובבה, עם מצלמה ועם קהל שותפים נרחב. כל אחד מהם משך לכיוון שלו כדי לקבל את תשומת לבי. רקדתי יחד

לפני 103 שנים הגיעו הנה אנשים שבחרו לשבור מוסכמות, להטות ואולי גם להכפיף את האידיאולוגיה הציונית על המסורת היהודית. אולי להפך? להכפיף את המסורת היהודית על הרעיון הציוני? בכל מקרה,

אורנת ויונתן היא שחקנית והוא לולין קרקס, שניהם ביחד מופיעים כ"תיאטרון הגברת", אולי חלקכם שמעתם וראיתם. כדאי להסתכל. אבל אני הגעתי אליהם על רקע של עבודה תמורת מגורים. דרך אפליקציה

לא פעם כתבתי על מפגשים שמרגשים אותי. להזרק למפגש אנושי חדש זה לא דבר פשוט, לפעמים גם דורש אנרגיות ואיפוק. אורחות חיים ודעות מוצפות ומחפשות הבנה מהצד השני. זה מחזה

הדרכים מזמנות לי מפגשים מקריים לחלוטין מסקרנים ומסתוריים. סגנון המפגש משתנה בהתאם לנסיבות שלו: לשעה, מיקום כמות ואופי האנשים. מפגשים מהסוג הזה מרגשים אותי בגלל המשחק האנרגטי בין הנוכחים. בשיחות

מתחילת המסע ידעתי שיגיע יום הפרידה מהנגב. חושש ומתרגש חיכיתי לו וליום שיבוא אחריו. עסקתי, טיילתי, עבדתי, שירתתי, גרתי.. ובעיקר נשמתי אותו. הבנתי איך הוא עובד, מה הוא מצפה ממני