בספונטניות מוחלטת החלטנו לקפוץ לחוף לפני שהשמש שוקעת.
באותה מקריות גם פגשנו את גור.
הרמתי המברקס והוא תפס את מבטי. דוממתי וניגשתי.
קבלת פנים של מקומי. לחיצת יש של פועל- ידיים יבשות וחזקות.
התחלנו לדבר, הוא סיפר על עצמו ואני על עצמי.
גילית ונטע, מהקהילה, יצאו מהרכב והצטרפו למפגש.
לצידנו אוהל גדול וציליה מתוחה היטב. ג'יפ שמכבד את בעליו.
השיחה מתגלגלת ואז יאנה יוצאת לה. הילדה היפייפיה הזו שהיא בעצם מוגלי קטן בגרסת ילדה ישראלית. לקחה אותנו לראות בולענים שנפערו בחוף (פחד אימים) ובביטחון סיפרה על נביעות מים "שמתפצלות בדיוק מתחתינו, אחת נשפכת לים בכיוון הזה והשניה זורם לכיוון ההוא" ומצביעה כדי שנבין.

הילדה המשגעת הזו לקחה את גילית לראות את אחת הנביעות שנשפכות לים ואיזה מערה. "היא מכירה את החוף הזה כמו את החצר בבית" גור אומר.
נטע, גילית ואני מחליפים מבטים, נפעמים מהמוגלית הקטנה.
התיישבנו לכוס תה,
גור מספר שיש לו חברת בניה גדולה במרכז ושהוא החליט לעבוד רק ארבעה ימים בשבוע ולא יותר. בשארית השבוע, מרביעי ועד שבת, הוא מגיע הנה, לחוף. מאוקטובר ועד מאי, כל שבוע, כבר 19 שנים.
וכל פעם מי שרוצה מצטרף. מי מהילדים שמעוניין וכן אישתו (הוא דיבר עליה שבחים על כך שהיא משתפת פעולה עם השיגעון… ואני מזדהה איתו).

מה עושים עם בית הספר? שאלתי..
הוא ענה שמה שקורה בחוף זה יותר חשוב ומשמעותי מהימים בבית הספר אבל באמת הילדים לא מצטרפים בכל הפעמים.
הוא דיבר על עצמאות, חברתיות, יצירתיות, משפחתיות ועוד.
הייתם מגדלים ככה את הילדים?
הייתם רוצים לגדול ככה בעצמכם?

נשמע כלכך רחוק מהחיים שלנו במירוץ האינסופי הזה.
יש הרבה מה ללמוד מגור ויאנה.
יש מה ללמוד מהמדבר, מהשקט ומהים.
יש מה ללמוד על השגרה כשאנחנו מסתכלים עליה מהצד תו"כ נשימות.
השמש תכף יורדת.
נפרדנו והמשכנו לדרכנו.
אני עדיין נפעם.
