מאז שאני זוכר את עצמי דחיתי את תל אביב בהסברים רציונליים, לא ראיתי בה את כל הזוהר שמייחסים לה. הסברים כמו המולת אדם, הקצב, הניאון ותשלום החניה. כשהגעתי אליה זה היה באל כורחי וממש לא חסכתי מחבריי את הסלידה.
"אבל אתה לא יכול להסתובב בארץ במטרה להכיר אותה, מבלי לבקר בתל אביב", אמרתי לעצמי, והחלטתי ללכת על זה. תחושות כמו חוסר חשק, סלידה, סקרנות וגם איזשהי מחוייבות לדרך שעטפו אותי באותם ימים. חיפשתי מישהו שיתן לי איזשהו קצה חוט להרפתקאות תל-אביביות מקומיות.
הדרכים הובילו אותי אל מיכל ששון-ביבי. היא נענתה לבקשותיי מזמינה אך חשדנית, קבענו בשוק הפשפשים, המקום האהוב עליה. אני התעכבתי כי חיפשתי חניה. התיישבנו בבית קפה והתחלתי לספר על עצמי, על חלומותי הגדולים והמוזרים לאישה שפחות או יותר בגילה של אימי. היא הקשיבה ברוב קשב, הגיבה ושאלה. כשהגיע תורה לספר, שלפתי מחברת ועט ורשמתי הכל.
בסוף השיחה היא הבטיחה לי שאתאהב בתל אביב. הייתי סקפטי אך בשביל ה'פוליטיקלי-קורקט' אמרתי שאני סומך עליה.
עברו החודשים ועמדנו על קשר. כשהגיע חודש מאי (כחמישה חודשים מאז צאתי לדרך) היא התעניינה מה איתי ומתי אגיע לעירה. הבעתי ספקות על תקופתי בתל אביב. הסברתי שהמדבר היה כל-כך טוב אלי, וגיליתי את הגליל. סיפרתי על מחשבות לסיים את המסע בטרם-עת משיקולים כלכליים.
היא ניסתה ללחוץ עוד קצת ואני שמרתי על חמת ספק, "נראה" אמרתי, וניתקנו.
התזכורת של מיכל הובילה אותי לחשוב על שורש ההתנגדות הזו. לא לקח לי הרבה זמן להפיל את האסימון: הדחיה העקרונית הזו היא בעצם פחד! פחד מרעש לא מוכר. מהסברים רציונליים, הדחיה קיבלה ביטויים רגשיים.
זה הרי כלכך הגיוני! פגשתי בדרכים המון אנשים שלא אוהבים את המדבר כי הוא מאיים, ויותר מזה- פגשתי אנשים שבכלל לא יוצאים לטייל כי הם לא יודעים איפה להתחיל או כי עצם המחשבה של להיות לבד בטבע היא מחשבה קצת מאיימת. הכל הגיוני כמובן, זה טבעי לפחד.
ההרהורים בנושא גררו אותי לשנות תוכניות ולפקוד את העיר הגדולה. עדכנתי את מיכל והיא מאד שמחה לשמוע. מעבר לזה בקושי תכננתי. אחרי חצי שנה בדרכים כבר למדתי לתת לרוח ולהזדמנויות נוספות לעצב את הרפתקאות היום.
הגעתי לתל אביב עם תיק קטן, מצלמה ואופניים נחוש לגלות את תל אביב. וכך היה. הסתובבתי ברחובות, בשדרות, בשווקים ובטיילת, יצאתי לברים וראיתי הופעות של מקומיים. ראיתי אנשים חיים. חומות הפחדים נעלמו ונותרתי עם הסקרנות. סקרנות לסיפורים בסמטאות, למבנים הגדולים, לאנשים שחיים אורח חיים שונה בתכלית מזה שאני מייעד לעצמי. במקרה הגעתי בתזמון מושלם וזכיתי להצטרף לשני סיורים בהדרכתה של מיכל.
תל אביב קיבלה אותי הכי טוב שיכלתי לבקש. הטיול האורבני הוריד ממני מחסומים והוסיף רובד נוסף להרפתקאות שלי. נהנתי מההמון, מהרעש ומהקצב המהיר. נהנתי לראות את התרבות התל אביבית, זו שפעם כלכך התנגדתי לה, היום ריגשה אותי.
אם אהיה מדויק, אומר שכל מה שקורה בתל אביב עדיין רחוק ממני. אני עכבר של כפר (כך מיכל כינתה אותי). הקצב הזה לא בשבילי. אבל מאד נהנתי לחוות אותו וללמוד ממנו על תרבות אחרת.
למיכל היקרה שהבטיחה שאתאהב בתל אביב, אני מבקש להודות ולהמליץ על מורת דרך מהוללת (יש גם פייסבוק). אכן התאהבתי. תודה על הליווי, העצות וההדרכות.
ולכל שאר השותפים, טוב שאתם כאן.
שבת שלום
