האדם המודרני ידוע בחוסר השקט ובריבוי המשימות. ריצה מתמדת מנסה ליצור איזשהו איזון בין פרנסה, משפחה, פנאי או כל דבר אחר. הימים חולפים, הילדים גדלים ואיתם ההורים, אפשר לראות שיש אנשים שלא מצאו את האיזון הזה עד גיל מאוחר וממשיכים לרוץ ולחפש מנוח או איזון. 'רואי של לפני הטיול' היה דוגמא לא רעה לריצה הזו.. אמנם בעיסוקים ממלאים וטובים, התעסקתי בלהוציא את המסע לפועל. אך בכל אופן מנוח לא ידעתי.
הלכתי לראות שטפונות
סיפור שהיה כך היה, יום השטפונות הגדול 7.2.19:
החוויה מתחילה בבוקר, התעוררתי במצוקי דרגות והתחלתי להתגלגל דרומה. הייתי לבד והעדפתי לא להכנס לשטח בכלל. איפה שראיתי זרימה, עצרתי לנשום את העוצמות האדירות האלה, לצלם ולהמשיך להתגלגל דרומה (למה דרומה? כי אני חוזר בסופו של יום לנגב המערבי). אחרי שני מפלים קסומים והתרגשות גדולה, הגעתי לקטע כביש חסום. נחל ערוגות הביא עם הזרימה סלעים והרבה חול לתוך הכביש.
- עצירה ראשונה: עצרתי וניסיתי להבין מה קורה שם, מה עושים, למה מחכים. פגשתי זוג מכפר תבור שאירחו חברים מסין ורצו להגיע למצדה. חסרי שקט חיפשו אטרקציות. בלי שהתכוונתי המטבח שלי היה אטרקציה! המשכתי בדרכי אחרי שהבנתי שאני יכול (פיזית) לעבור, שילבתי 4X4 ונסעתי.
- עצירה שניה: חסימה של פקחי תנועה. בעודי מחכה, מגיעה משאית שיצאה הבוקר מקרית שמונה לאילת. עם אבן שתקועה לה בתוך צמיג כפול. שואל אותי הנהג אם יש לי לום. "כמובן" אני עונה. נחלצתי לעזרתו ועזרתי לו להוציא את האבן.
- עצירה שלישית: בסוף הגעתי לחסימה של המשטרה בנחל חבר, מרכז ים המלח, שם חיכינו חמש שעות לערך, פגשתי אנשים שממהרים לבתי מלון באילת ובים המלח, ציידי שטפונות תמימים כמוני, נהג המשאית ממקודם, נהג של תיירים מירושלים למלונות, ועוד. שוב פתחנו את המטבחון ויחד איתו כל הקסם יצא…
כל הקסם יצא
החלטתי לחכות את כל הזמן הזה ולא לעשות עיקוף. משוואה פשוטה: העיקוף יעלה לי בדלק שאני מעדיף לחסוך. זמן יש לי בשפע. לא חסר לי שום דבר כדי להעביר את השעות האלה. הייתם עושים אחרת?
לחכות בחוסר ודאות זה לעולם לא יהיה נוח- מתי יפתחו את הכביש? מתי אגיע למחוז חפצי?
נפתח הכביש עם רדת החשיכה. הירח חייך אלי, עצרתי להודות לו לפני העליות לערד.
אמנם לא מיהרתי לסוף שבוע בבית מלון וגם תיירים לא ישבו לי על הראש. אמנם אני מסור לחוויה. אבל ההוויה הזו, של לא למהר, לתת לזמן לעשות את שלו ולהנות מההתמדה שלו- זו מתנה, שכבר עכשיו אני יכול להעיד שקיבלתי. לראות את השמש שוקעת, יום נגמר, ולא להתרגש- לנשום.
לאן אני אתעל את המתנה הזו כשחזור למרוץ העכברים של האדם המודרני? איך אנצל אותה? איך אהנה ממנה? אלה שאלות גדולות שאיני יודע לפתור אותן בשלב זה.
הן שייכות להמשך המסע ולמסעות הבאים.
בינתיים קיבלתי מתנה,
ועליה אני אומר תודה,
ולוקח לעצמי.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=jbeOs4eo8EQ&w=560&h=315]