בשבוע שעבר טיילתי עם משפחת ורד מירוחם באיזור הר ערקוב ונדהמתי לראות את הטראסות החקלאיות הקדומות. בהמשך הדרך ראיתי שטחים מעובדים על בסיס טראסות קדומות. לא פעם אפשר לראות במפה לצד איזה שביל באמצע המדבר, איזכור ל"חקלאות קדומה".
ביררתי. כאן בהר הנגב, לפני מעל ל1500 שנה עסקו בחקלאות. במסעותי ראיתי ושמעתי על טראסות באיזור הר כרכום, איזור שדה בוקר, ניצנה, ועוד ועוד.
הטראסות בעיקרן מיוחסות לנבטים מהתקופה הביזנטית. עבדת, כמו ערים נבטיות נוספות בנגב, הייתה עיר חקלאית. אחד ממורי הדרך שמלווים אותי סיפר שמדובר על שטחי חקלאות ברדיוס של כ-20 ק"מ מסביב לכל עיר. וכל הטראסות נבנו בידיים כמובן.
בעיני, זו ידיעה מרעישה ומפתיעה. איך ייתכן הדבר?
להלן מספר שאלות ששאלתי ותשובותיהן:
- ראשית, מה גידלו כאן במדבר הצחיח? -שבעת המינים ועוד.
- על פי מה אפשר לקבוע את סוגי הגידולים? -ניתן לראות בבירור גתות ואבני ריחיים בערים השונות (אם יש גת ליין – יש גם גפנים). בנוסף, גילו בניצנה קלפים מהתקופות הביזנטית והמוסלמית שמאששות את סוגי הזנים החקלאיים שגדלו כאן, זה נקרא פפירוס ניצנה.
- מאיפה הגיעו הנה הזנים החקלאיים הללו? -איזור באר שבע והשפלה הדרומית לא היו רחוקות מדי וזרעים זה דבר שלא מתקלקל מהר, כאמור. משם היו מביאים את הזנים החקלאיים.
- מאיפה המים? -ובכן, החקלאות התמקמה בנחלים. הטראסות מנעו סחיפה ועודדו ספיגה של המים בקרקע. בני אדם גם חצבו בסלע הגיר שבצידי הנחל ויצרו בורות מלאכותיים לאגירת מים. (כמו בורות רמליה, למשל).
מדהים לראות איך אנשים חיו כאן בימים ההם. הם חיו. אשכרה. זה מדהים בעיני.
בסוגיית השטחים המעובדים, התשובה שקיבלתי הייתה עיבוד הקרקע לצרכי קביעת טריטוריה של הכפרים הבדואים באיזור (מממ… מעניין). הכפרים אמנם לא מאושרים, אבל האנשים רוצים להראות שלשטח יש שימוש כדי להתמודד עם הבירוקרטיה ולקבל איזה-שהוא היתר. למיטב הבנתי הרבה מהשטחים בכלל לא זרועים, ומה שכן- זרוע בעשב כדי להאכיל את המרעה. העיקר שהשטח יהיה מעובד.
אז וגם היום; אנשי המדבר מעבדים אדמות. עובדים קשה כדי להתמודד עם קשיי המדבר.
