השבת הצפנו למבצר יחיעם. קרוב למבצר המונפור המוכר לרובכם, אני מניח, יושב על השלוחה השניה מדרום לזו של המונפור. כמו במקומות רבים אחרים בארץ, אתה ניצב מול המבנה האימתני הזה ונודד במחשבות של נפלאות ידי האדם, ואיך לעזאזל כבר מלפני מאות שנים אנשים סחבו כאלה חומרים (אבנים ומלט) בכאלה כמויות לכזה גובה?!
וכשאתה מטפס את הגובה הזה אחרי אותן שנים, נשאר רק להוקיר על הנוף והמחשבה.
ראשוני האוחזים במקום היו הצלבנים שהקימו על הגבעה במאה ה-12, מצודה קטנה. המקום ידיים רבות מאז , נהרס ונבנה מספר פעמים עד שלבסוף נבנה על ידי דאהר אל-עומר שהיה שליח השלטון העות'מני במחצית המאה ה-18 וזה המבצר שאנחנו מכירים היום. בשנות ה-30 של המאה הקודמת, שימש המבצר ארגוני גרילה ערבים כמקום מסתור וכבית משפט פנימי. לקראת קום המדינה, עשור לאחר מכן, קם קיבוץ יחיעם סמוך למבצר, שגם אנשיו- השתמשו בכתליו כמקום מסתור ומחסה בעת מלחמת העצמאות.
המבצר וגם הקיבוץ נקראים על שם לא אחר מאשר יחיעם וייץ שהיה לוחם פלמ"ח ונהרג באחד הנחלים המקבילים, נחל כזיב, בעת פיצוץ גשר בליל הגשרים. זה אומר, למעשה, שהקשר בין השם למבצר הוא מקרי, או לא- אבל בכל אופן זהו לא שמו מימים ימימה בימי העות'מנים קראו לו קלעת ג'דין- מבצר הגיבורים.
אני רוצה להתעכב קצרה על אותו דאהר אל-עומר (שהקים את המבצר). דאהר הוא נצר למשפחה מיוחסת בחצי האי-ערב שנדדה והתיישבה בגליל מסיבות שאינן ידועות. הבן הצעיר במשפחת זיידן, היה בעל אמביציות משוגעות, מוטיבציה בשמיים ושם לו למטרה, למרות חוקי החברה, להיות ראש המשפחה.
לקח לו כמה שנים בהם היה צריך למרפק קצת את אחיו, לרקום קשרים פוליטיים עם הכפרים השכנים ומגעים עם העות'מנים. לבסוף קיבל דאהר כראש המשפחה מהעות'מנים את השליטה על בקעת בית נטופה.
לימים נישא לביתו של אחד מעשירי דמשק, עבר להתגורר בטבריה, השאיר את אחד מאחיו עם ה"תיק" של בית נטופה ונדד. את אישתו הדמשקאית שיכן בארמון בנצרת (מבנה שקיים עד היום ועד שנות ה-90 היה בניין העירייה) וגם שם היה מעורב בחיי העיר. וכך, לאט לאט הרחיב את יריעתו וקיבל מהשלטון את השליטה על טבריה, צפת ונצרת, הגליל העליון והתחתון. על אף הדרך הערמומית בה קיבל את השליטה, מסופר עליו שהיטיב עם אנשיו ודאג לרווחתם ובטחונם.
בימיו, היהודים בארץ לא היו מאוגדים ומצולקים מפרעות שאירעו באירופה (מה שנקרא פרעות ת"ח ות"ט) דאהר עודד את עלייתם של היהודים לארץ והזמין את הרב חיים אבולעפיה (איזמיר, תורכיה) לעלות ולהחיות את ההתיישבות היהודית בטבריה.
סבו של הרב חיים, הרב יעקב אבולעפיה, היה הרב האחרון של טבריה לפני מלחמה מקומית שחירבה את העיר כליל ופירקה לגורמים קהילה יהודית שהתקיימה שם כ100 שנים.
1740, הרב חיים אבולעפיה שעמד בראש משלחת גדולה הגיע לטבריה. דאהר קיבל את פניו בכבוד ובהוד רב. זכו הרב חיים ואנשיו להחיות את בית הכנסת בטבריה (זה שהתפלל בו האר"י!!) וגם את בית הכנסת העתיק בשפרעם. אלה הקימו בית מרחץ, שוק ובית בד.
אחרי שנים רבות של גלות, משלחת זו התחברה יפה עם המוטיבים של ביאת המשיח, השיבה מהגולה והעליה ארצה. בעקבותיהם עלו לארץ יהודים רבים.
5 תגובות
קודם כל
סחטיין על הידע אחי! הפוסטים לא מאכזבים וכל פעם יש ידע רלוונטי ומעניין.
בנוגע לפוסט הספציפי הזה-
אחד מהמקרים הרבים בהם רואים שיתוף פעולה בריא וחיים בהרמוניה בין יהודים לערבים, מתיישבים ישנים חודשים בארץ. מה נשתנה מאז? הדת? אותן הדתות. נגמר המקום? עדיין יש מקום בשפע. הכל בראש שלנו. התחושות המתגוננות שלנו, הגאווה של הצד השני.
ובנוגע לבנייה של האדם- כל פעם שאני מסתכל, אפילו על תמונות של מבנים כאלה ודומין בעולם אני מתרגש. איזה טירוף. פשוט כל הכבוד למין האנושי.
אתה כותב נהדר תודה איש
שא (סע) ברכה חביבי
״ קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה.״
פרשת השבוע- ״לך לך״ , בראשית י״ג י״ז
תענוג לקרוא. איזה כיף שהמסע שלך חושף אותנו לתמונות ולסיפורים המופלאים הללו על הארץ היפה שלנו, ועוזר להשלים תמונה יותר מעמיקה ומעניינת לגבי החיים כאן-אז היום. מחכה להמשך.
אז והיום*