11/12 יום שלישי. הקדמנו את השמש. יצאנו עם זריחה לשדות. הוא לקח אותי למובלעת החקלאות של צופר בירדן. שזה גם סיפור מעניין במיוחד מהסיבה שייתכן ואחרי המסע שלי לא תהיה לי הזדמנות נוספת להיות שם. הזריחה הייתה יפיפיה והפלפלים טריים ומתוקים. והרי הנגב נראים ממש טוב משם. עבדתי איתו כמה שעות וחזרנו למושב לארוחת בוקר מאוחרת. בצהריים רותם (אותה רותם מעין יהב) אספה אותי בדרכה לפארן. אנחנו מתקרבים למושב והבטן מתהפכת. כולי התרגשות. אהבתי הגדולה למדבר הביאה אותי לפארן לפני שנה וחצי ושם גרתי שנה בעונג רב. הנחתי את חפצי אצל חברה טובה שהיא חקלאית במושב וישר יצאתי לפגוש את יעקב סיגלר שהוא ממייסדי המושב. שאלתי אותו על החיים בפריפריה, חינוך והחיים החברתיים במושב. הוא לא התעלם מפוליטיקות סרוחות (כמו בכל ישוב, מושב, קיבוץ או עיר) אבל שב ואמר שהוא משתדל כמה שיותר להיות מחוץ לזה. הוא דיבר על השקט המושב ובערבה ומה שהריחוק הזה מביא איתו. אני בחור שגדל בישוב שקט יחסית והסכמתי.. על אף נהימות הטרקטורים המשמעות מבחוץ להפיגות את השקט כל כמה דקות.
12/12 יום רביעי. הייתי אמור באותו היום להגיע לשחרות לקחת את הרכב שלי אבל הוא עוד לא היה מוכן. החלטתי לקחת את היום הזה לתכנון קדימה וכך עשיתי. קשה לברור מבין כל ההרפתקאות המוצעות הסיפורים המרתקים והנופים המרהיבים. אבל כך עשיתי.
13/12 יום חמישי. עשרה ימים במסע. בבוקר תפסתי טרמפ ליטבתה (שם קבעתי עם חבר בשם אריק) וטיפסנו את צוקי שיירות לכיוון שחרות דרך מעלה זוגן. הולכים לקחת את הרכב. אחרי חצי שעה של הליכה צ'ולה איננה. חיפשנו, חיכינו. לא באה. לרוב היא יודעת איפה אני והולכת איתי גם אם אנחנו לא בקשר עין. וגם, היא מזהה את השביל ויודעת לחכות איפה שהיא עלולה לטעות בדרך. אחרי למעלה מחצי שעה החלטנו להמשיך בדרך ואולי היא מחכה באחת ההתפצלויות בהמשך. היא לא חיכתה. היינו בעומק השטח בלי קליטה. כמובן לא הצלחתי לחשוב על שום דבר מלבדה. אחרי בערך שעה של הליכה במעלה קיבלתי הודעה מאלעזר (בעלה של איה) שהפיצו בתפוצה של פארן:
נמצאה כלבה שחורה בת 3 , שייכת לרואי שגב שרשום בפארן, אם לא יימצא הבעלים היא תילקח להסגר. מי שיודע/מכיר מתבקש לפנות ליעקב הפקח 054****.
מהר התקשרתי.
"שלום מדבר רואי עם הכלבה השחורה"
"אה שלום, היא כרגע במועצה האזורית. תבוא לקחת אותה?"
"כן אני בלב השטח ברגע שאצא- אגיע."
"בסדר גמור, הכלבה שלך יפה מאד. רואים שאתה דואג לה.. כנראה לא מספיק"
"יעקב היקר אני לא בטוח שזה מהדברים שאומרים לבעלים שאיבדו את הכלב שלהם"
הוא התנצל ואנחנו ניתקנו בחיבה (וקצת ארס).
נרגעתי והצלחתי להתפנות לחוויה ולאריק. הגענו למעלה כק"מ וחצי משחרות. הערבה נפרשת מתחתינו.
וואו וואו וואו.



