ביום ראשון 16/12 יצאנו מהשטח אחרי סוף שבוע נפלא ורגוע. התיישבתי במרכז המבקרים של יטבתה וביקשתי לשבת עם לפטופ ולהתעסק בענייני, אנשי הקיבוץ פתחו את הדלת לרווחה. הזמנתי כוס קפה והתיישבתי. כתבתי על השבוע שהיה והתכוננתי לשיחה עם חניכי מכינת באר אורה. לאחר כמה שעות יצאתי משם ונסעתי למכינה. התקשרתי לאיתי, בחור שהדריך איתי במכינה מתלבט: מחר הארוע של המרסבא ואני בבאר אורה. נסיעה למעלה אדומים זה טנק דלק אבל מאד הייתי רוצה להיות שם. "אנחנו ממש רוצים להיות שם?" הוא שאל. נעניתי בחיוב. "אז מה השאלה?" גיחחתי, "אתה טוב בלהכריע דילמות". הארוע במרסבא מתרחש כל שנה בערך שבועיים לפני תחילת השנה הנוצרית החדשה, לזכרו של סאבס- הנזיר שהקים את המנזר במחצית האלף הראשונה לספירה (קראו עוד כאן באתר). לאחר מכן התקשר אלי עמית, חבר שעשה איתי מסלול בצבא, התרגשנו לדבר אחרי שנים והוא הודיע שהוא מצטרף אלי ביום שלמחרת. וואו!
השיחה הייתה מצויינת. התרגשתי להפיץ את הבשורה ולדעתי זה היה ניכר, אבל היה מוצלח וקיבלתי ביקורות טובות. התחלתי בשיח על השיר "על ארץ מוותרים רק בלב" של מאיר אריאל והמשכתי למצגת ממוקדת שמסבירה וממחישה את המניעים, הנדודים והשאיפה שלי מהפרוייקט המופרח הזה. בעודי מדבר מול הקבוצה אני מבחין באחת בנות שמתבוננת בי באופן מעט מוזר, שהזכיר לי את המבט בו התבוננתי במרצים במכינה בה הדרכתי. "מי זו החניכה הזו שנועצת בי מבט?" שאלתי את עצמי. המשכתי בשיעור, היא לא הצליחה להסיח את דעתי. בהמשך קלטתי שהיא דומה למישהי שהכרתי בשנות התיכון כחברה של חברה. "אולי היא אחותה?" שאלתי את עצמי. בהמשך נפל האסימון. "זו היא! והיא מדריכה כאן!" איזה צירוף מקרים נהדר, כיאה לחברה הישראלית שכולם מכירים את כולם.
נגמר השיעור, שתינו כוס קפה יחד. מסתבר שהיא עוקבת ומחוברת לרעיון. איזה כיף!!! לאחר מכן יצאתי לדרכי צפונה. את הלילה העברתי בצופר כתחנת ביניים.
כשקמתי בבוקר יום שני 17/12 יצאתי לכיוון מושב עידן. איתמר, החקלאי מהפוסט הקודם, הסכים לי להשתמש בציוד שלו כדי לשפר את הנוחות של המחיה ברכב. שם העברתי את הבוקר, סידרתי, תיקנתי וייעלתי את הסדר הקיים. במהלך הבוקר איתי הצטרף ועזר לי בסידורים. משם יצאנו לדרך לכיוון המרסבא אשר במדבר יהודה. נסיעה ארוכה והחברה טובה. הגענו למעלה אדומים, תדלקנו ופגשנו את עמית ב18:00. נכנסנו לשטח. מראש קבעתי עם איתן, מורה דרך שמלווה אותי בדרכי מאז שהיא ירדה מרמת הרעיון לרמת הביצוע. איחרתי לו והוא נסע בלעדי. קצת חושש להכנס לשטח בחושך אבל אני מכיר את הדרך וגם מאמין שנמצא קבוצות ג'יפאים להצטרף אליהן. וכך אכן היה. באותו הערב פקדו את המרסבא מאות כלי רכב. היה קל למצוא שותפים, אנשים התלהבו מהרעיון והתכבדתי בבירה ובתה חם. הדרך לא מתאימה לתנועה דו כיוונית ולכן חיכינו שהרכבים מהכיוון הנגדי יחלפו. עמדנו שם בערך 40 דקות. אין סוף רכבים. הספקנו להדרכה של איתן והיה מעניין מאד. המרסבא מקום יפייפה גם בחושך, והתפאורה נהדרת: הם הדליקו נר בתוך כל אחד מהכוכים ששימשו את הנזירים שהתבודדות בצלעות הנחל המצוקי. אחרי שמיצינו התחלנו להתגלגל חזרה. שוב מאות רכבים, שוב פקק.
