לרגע היה נדמה שסוף היום המתיש הזה ממשמש ובא. אך מסתבר שיש קינוח.
ניסיתי להרגיע את צ'ולה. התיק שלי לא עבר בנקיק לכן הורדתי אותו בכניסה ואת צ'ולה העלתי למדרגה הראשונה. דחפתי את התיק ועליתי בעצמי. בשלב הבא המצב מורכב יותר וכבר חשוך. בעזרת פנס עליתי לראש המדרגה עם התיק. הוצאתי חבל סנפלינג ועיגנתי אותו למעלה. בשלב הזה ישראל הגיע ועזר לי מלמטה. עבדנו במקביל, הוא הרים אותה ואני הוספתי אחיזה עם החבל. היא מצאה מקומות יציבים לדרוך בהם ועלתה בבהלה. קשרתי אותה שלא תברח לי עם כל האדרנלין הזה, סיימנו להעלות את כל הציוד והתיישבנו לשתות מים ולהרגע. זה היה מבהיל ואינטנסיבי, אבל עברנו את זה.

עמדנו על כביש 12 ותפסנו טרמפים לאילת. קטני אמונה, עומדים ומחכים. למרבה ההפתעה עוצר לנו רכב חדיש אחרי רבע שעה. עוד לפני עצירה מוחלטת אני שומע קריאות התרגשות מבפנים. יכול להיות שיש מישהו בעולם שכל כך מתרגש לראות אותי? יוצא מהרכב בחור עם המון שיער ומצפה שאזהה אותו, הוא זיהה אותי עוד מהרכב. לקח לי רגע בגלל כל השיער הזה. עירד! היה מפקד שהצטרף לפלוגה רגע לפני שהשתחררתי. חיבוקים, נישוקים והתרגשות גדולה. צ'ולה בבגאז' ואנחנו בדרך לאילת. תוך שעה כבר הגענו לבאר אורה. הישג מרשים לטרמפ עם כלבה…

מקלחת טובה, ארוחה טובה, נפילת מתח אחרי יום ארוך מאוד.
קמתי בבוקר עם שעון מעורר כי אחרת לא הייתי קם. תפוס. התגעגעתי לתחושה הזו. הגוף נרגע אחרי עבודה מאומצת. התחלתי לתכנן את הפרק הבא – הר הנגב. מפות, טבלאות, אנשים. עוד לא שנירקלתי ותכף אני מתחפף מכאן.
יורם חמו (מנהל מרכז ההדרכה בשמורת האלמוגים שפגשתי) בזמנו הציע לי לבוא לשנרקל אצלם בשמורה. ביררתי, ביקשתי והוזמנתי לשעה 13:00. יורם כהרגלו מארח נהדר. קיבלתי שנורקל ומסכה, ביקשתי סנפירים. על המזח פגשתי בחור בן 26, הייטקיסט מטבריה שלאחרונה עבר למרכז. תענוג לפגוש אנשים שמתרפקים על הרעיון שלי ותומכים. ביקשתי שיקח אותי לסיור מודרך והוא נענה בחיוב.
בפעם האחרונה ששנירקלתי נורא פחדתי ולא הצלחתי לאזן את הנשימות. הפעם הסיטואציה הייתה אחרת לגמרי. אולי כי איתו הרגשתי בטוח, אולי כי מדובר בסופו של דבר בחוסן מנטאלי שרכשתי מאז. בכל אופן היה נחמד מאוד. המים היו חמים יותר מהאוויר בחוץ, לכן כדי להרגע מהקור נכנסים למים. אחרי בערך שעה נפרדו דרכינו – הוא המשיך ואני יצאתי להרגע.
התנקיתי וחזרתי לרכב לתכנן קדימה. בערב קבעתי עם נירה, אישה נהדרת וחברה של אמי. היא מתגוררת באילת ופתחה לצ'ולה ולי את הדלת בשמחה.
היא ואדי גדלו והתגוררו בירושלים. בעקבות תאונה שאדי עבר ותקופת השיקום שנדרשה, החליטו להעתיק את חייהם לעיר אילת – עיר קטנה יותר, משפחתית וזולה יותר. זו החלטה שבמרוצת השנים הוכיחה את עצמה והם שמחים מהחיים שבסוף העולם. "זו תחושה שלא הכרתי עד שהגעתי הנה. בירושלים אף פעם לא נוח. חיים במתח". ירושלים היא ה"מטרופולין הקרוב לביתי". למדתי בתיכון שם וגם בשנת שירות התגוררתי בעיר. באופן כללי אני אוהב את העיר מאוד והיא מהווה בית עבורי. יחד עם זאת לא יכולתי שלא להסכים עם התחושות שהיא העלתה. כבר 20 שנה שהם באילת, אדי הבריא ולא מזמן נירה יצאה לפנסיה. להפתעתי היא סיפרה לי את תוכניותיה לשנות הפנסיה: להסתובב ולהכיר את החברה הישראלית. "מוכר מאיפשהו" חשבתי לעצמי. "אני כבר שלושה חודשים בפנסיה ועוד לא הגעתי לזה", היא אומרת. בכל אופן, היא פיתחה לי ציפיות להרפתקאות משותפות עתידיות. מקווה שעוד תשמעו עליה.
