תוך כדי היום (יום חמישי, מהפוסט הקודם) אני מחפש מקום שאוכל להרגע בו ולהעביר את השבת בהר הנגב. יצרתי קשר עם מכרית מהעבר ושאלתי אם היא יודעת על מישהו שישמח לארח. היא ביקשה להפיץ בתפוצה של הקיבוץ ואני נענתי בחיוב. עשר דקות בלבד עברו עד שחזרה אליי עם מספר טלפון של המארחים. שחר ועמיחי מקיבוץ שדה בוקר. הם יצאו לסוף שבוע בצפון ושמחו לתת לצ'ולה ולי את החדר שלהם בקיבוץ. איזו הפתעה נעימה, איך זה משמח שסומכים עליך ושמחים לתת.
יום שישי. 28/12. עולה להר הנגב עם תחנות ביניים. קמתי לפני השמש ונסעתי להגשים חלום. זריחה בהר יואש. לפני שנה נסעתי על כביש 12 בטיול הכנה לטיול במכינה. גם אז יצאנו לפני השמש. אחת החניכות מצביעה מזרחה ומודיעה על זריחה יפה. בין רגע צעקות, התרגשות ברכב. חיפשנו את ההזדמנות הראשונה לעלות על ההר הכי קרוב ולהנות מהזריחה. היה זה הר יואש, ושמתי לעצמי לחזור אליו.
משם לשדה הבולבוסים שעל יד מחנה סיירים. תחנה הבאה – שחרות. הפעם לא בשביל טיפול ברכב, אלא לשמוע אודות הישוב.
שעתיים וחצי ישבתי והקשבתי לסיפור של הישוב שחרות. היסטוריה ומנגנונים חברתיים בתוך הקהילה. לדעתי הישוב המבודד ביותר בארץ. בגדול סיפור על התיישבות בתמיכת המדינה. הסכמים בעל פה. אנשים שרוצים לחיות חיים בשקט ולהמנע מבירוקרטיה. ומדינה שמרסנת ומבטלת את מי שמפריע, אבל לא מרסנת את מי שלא מפריע. לא מפתיע. גם לא מפתיע שעכשיו למדינה אין הרבה ברירות אלא לאפשר חיים בשחרות. סיפור מרתק ועליו בהרחבה תשמעו בהזדמנות אחרת.
השמים קודרים ורוחות עזות מנשבות. החורף מורגש גם כאן. עצרתי ברמת המישר כי השקיעה לא הותירה לי ברירה, ונסעתי לקיבוץ שדה בוקר. אכלתי בערב שישי אצל מירון ואילנה במדרשת בן גוריון. הוא מורה דרך נהדר (שמלווה אותי בדרכי) והיא מורה לספרות מיתולוגית בבית הספר הסביבתי במדרשה, ואירגנה במשך שנים את "ימי שירה במדבר". שניהם וביתם מיכל היו חלק לא מבוטל מילדותי. גרתי כאן במדרשה, בתור ילדון קטן. מיכל הייתה אחותי בכל המובנים. היום גדלנו והתבגרנו אך האהבה נשארה. אבל כל אחד בדרכו שלו. היה גם אורי, מורה לאנגלית בתיכון שעלה בקיץ האחרון מהולנד. הוא נולד כאן ובצעירותו משפחתו היגרה להולנד. החלום שלו זה להקים בארץ פרוייקט אומנות רב משתתפים עם מסרים של דו-קיום. מורכב ועמוק, רעיון יפייפה. הוא מחפש שותפים למסע שלו. אני מקווה שזה יצליח לו, הוא נראה נחוש ומאמין בצדקת דרכו.
ביום שבת הגיעה נבחרת משפחתית למדרשה. אמא שלי (אורית), אחותי (רונה), בארי האחיין המתוק ודודי חבר קרוב של המשפחה. פתחנו בכוס קפה אצל אילנה ומירון והלכנו להנות מהשמש על שפת המצוק. התגעגעתי אליהם וכל כך התרגשתי להיות דוד שוב. אכלנו צהריים, אוכל אהוב של אמא והם הלכו לדרכם.
באותו היום הספקתי גם לראות את מצד צין בשקיעה וחזרתי לכתוב לכם לקראת הערב.
