הזוי שירושלים זה אחד המקומות הכי בטוחים בארץ בימים האלה.
אבל לא על זה רציתי לכתוב.
ישבנו בבית קפה, עדי אשתי ואני
מקום שאני מכיר ואוהב.
בדרך כלל יש שם אלברט אחד שחותך ירקות ומשקשק שקשוקה. איש מבוגר, נעים ושרותי מאד.
ציפיתי לו.
וכשהגענו קיבל את פנינו בחור ערבי. האלברט החדש.
אחמד שמו (שם בדוי).
ביקשנו תפריט והוא הזמין לשבת "בואו תכנסו ונגיע אליכם בשמחה" (רק היית צריך להגיד #בנחת
)

ההפתעה בהעדרו של אלברט,
המבטא של אחמד,
מסך הזרות והניכור שהמלחמה הזו יוצרת
כולם ישבו חזק ואחרי שכבר התיישבנו הצעתי לעדי שנקום וניגש לבית קפה אחר.
עדי הרגיעה, "בוא נישאר".
ככה יצא שבמשך שעה קלה נוכחתי באותו בית קפה ואחמד מגיש לי ארוחת בוקר צנועה ומזינה.
כרגיל הסקרנות עולה וקצת התעניינו, קצת עקבנו אחרי פועלו. שמענו אותו מדבר באנגלית רהוטה ומסתבר שהיה כמה שנים בקליבלנד-אוהיו בארה"ב.
אמר ששם עדיף בהרבה, שם אנשים לא במתח. "המתח הזה גורם לנו להתנהג בצורה לא ראויה".
ואני, רואה אותו מגיש, מכין, מברך פניהם של אנשים שבאים והולכים.
ושוב מהדהדת לי
העובדה היקומית
שאנחנו רק יונקים
בשרשרת החיים
ומה שאנחנו רוצים
זה לחיות את חיינו
בנחת
וזה חשוב כי אנחנו נופלים להכללות כאלה ואחרות בימים האלה (שגם זה צורך קיומי, אגב),
אז אם כבר מכלילים
בואו נהיה אובייקטיבים
ושכל הקיצונים בעולם
ימשיכו לריב
אנחנו נישמר לגופינו ונפשינו כמה שאפשר
ונחזק את ידיהם של הצבא והמשטרה
חג שמח ורגוע כמה שאפשר
בתמונה
בנסיעה משפחתית צפונה, בורחים מהטילים, נשמרים לנפשינו.
מצדיעים לכוחות הביטחון
אחמד העדיף לא להופיע ברשת
