יום ראשון, 23/12. יום של לוגיסטיקה והתארגנויות. קניות, הטמנות להמשך השבוע. זה כיף להטמין לעצמך, לטייל בקלאס. הטמנתי קרשים למדורה כיד המלך, אוכל ומים כמובן, אוכל לצ'ולה ו.. בירה. לסיים את היום עם חיוך.
בהמשך היום פגשתי את יורם חמו, על השיחה איתו כבר שמעתם. איזו זכות זו לקבל את המידע הזה! לנהל את השיח הזה עם אדם שכבר שנים נמצא בתחום, לשאול את השאלות הנוקבות ולקבל תשובות. אם הפכתי אופטימי בסוף השיחה? לא יודע, עוד מתבשל על זה. בסופו של דבר אומרים שיש עוד 12 שנים להכריע, השעון מתקתק לכיוון ה'בלתי הפיך'. ימים יגידו.
באותו הערב טיפסתי את סכין יותם וראיתי את השמש נרדמת והערים אילת ועקבה נדלקות לאיטן.
בערב נסעתי להתמקם בחוף הדרומי ללילה וזיהה אותי קראווניסט שגם קצת התכתבנו לפני. העברנו את הלילה יחד בשיחה קולחת. החיים בקראוון, השכונה הדרומית באילת, רשויות ומנהלים, אילת עצמה ועוד..
מדובר באדם שויתר על קריירה מכובדת באקדמיה ועל חיי נישואין יציבים בגיל 45. בעיקר בגלל שהרגיש שהחיים שלו הם לא שלו. עסוק בלרצות ולהתרצות, רודף אחרי כסף. "אין מחיר לחופש" הוא אומר. שזה יפה והכל- זאת קלישאה שאפשר לשמוע מהרבה קראווניסטים וכולם צודקים. השאלה איך: איך אפשר לחיות חיים שמכבדים את בעליהם ולא להתעסק בכסף מבוקר עד ערב?
הבנתי ממנו, שהסוד הראשון הוא חיים פשוטים וצנועים. הסוד השני הוא ליצור הכנסה פסיבית שתאפשר לך לחיות את אותם חיים צנועית. הכנסה פסיבית משמעותה נדל"ן או בהשקעות כאלה ואחרות.
"אז אתה חייב להיות חלק מהמרוץ בשביל לצאת ממנו.." אמרתי כדי לחדד את הבנה, והוא אימת.
כשדיברתי איתו הרגשתי כל כך הרבה מטען על ה"בבילון", התרבות המערבית. אני מבין, למען האמת וגם אני נושא את המטענים האלה. ההבדלים ביניינו הם 30 שנה על הכדור הזה.. יש לי עוד זמן לרוץ במרוץ.. כשאהיה מוכן לצאת, אצא… אבל איך אמרנו קודם? ימים יגידו? ימים יגידו.
ביום שני התעסקתי בבלוג. כתבתי תחילה על הים ואז עברתי למרכז ההדרכה של הרט"ג אצל יורם הנפלא. היה לי הרבה לכתוב, צ'ולה המתוקה ישבה וחיכתה לי. שמרה על הרכב. כשנסגר מרכז ההדרכה כתבתי באיזה פיצוציה והמשכתי מאוחר יותר בבית קפה. עוד לא סיימתי והיו פוסטים שרציתי לשחרר. סביב 22:30 יצאתי מבית הקפה ונסעתי להטמנה נוספת, איפה שתוכנן הלילה הראשון – קניון שחורת. היה שם בית ספר ואחרי שצ'ולה ישבה כל היום היא חיפשה עניינים. שותתה בין התלמידים והמדורות. כולם אוהבים אותה, זה משהו. מאוחר בלילה סיימתי לכתוב, בבוקר קמנו מוקדם ונסענו לשים את הרכב בבאר אורה, שם מתחיל הטיול. יחד עם הקפה של הבוקר עריכות אחרונות לפוסט. ארגוני ציוד, מים ואוכל.
זהו, הכל מוכן. יצאנו. תיק על הגב ותתחיל ללכת. גילוי נאות, המון זמן לא טיילתי ברגל בצמד: טיולים שאתה מדריך בהם זה דבר אחר עם כאבי ראש אחרים ודאגות לוגיסטיות וחינוכיות שגורמות לך להנות מדברים אחרים- אבל לא מהטבע עצמו. הפעם נהנתי מהטבע, מהרגעים הקטנים ומהאתגרים הגדולים. והיו כאלה….
ישראל, אותו חבר מהצבא שהצטרף בשבוע שערב, היום הצטרף שוב. איזה יום מחכה לנו.
